fbpx
Skip links

יוסף ברדנשווילי: “הצלחה – זה חלק מהגורל”

ראיון בלעדי עבור הפדרציה העולמית של יהדות גאורגיה

יוסף ברדנשווילי מגדיר את עצמו כ”מלחין ישראלי עם מבטא גאורגי”. הוא נולד בבתומי, למד ועבד בטביליסי, בין היתר בתיאטרון המפורסם על שם שוטה רוסטוולי, שם כתב מוזיקה עבור הצגותיו של רוברט סטורוה בכבודו ובעצמו. ברדנשווילי הפך לשם מוכר עוד בגאורגיה – הוא כתב עשרות אופרות, שירים, יצירות עבור תזמורות ומוזיקה לסרטים. הוא קיבל הוכרה, היה מבוקש, ובאופן כללי הגשים את עצמו. אולם ב -1995, לאחר שהחליט שאמן אמיתי זקוק לשינויים, עבר ברדנשווילי לישראל, שם כבר התגוררה חלק ממשפחתו. המסע שלו בישראל היה לא פשוט. הוא נאלץ להתמודד עם הרבה קשיים, אבל כמו הרבה אנשים מוכשרים, ברדנשווילי – אופטימיסט חסר תקנה, אשר מאמין בכוח הגורל ובייעוד של כל אדם ואדם על פני כדור הארץ. נפגשנו עם יוסף ברדנשווילי בדירתו הבת-ימית הקטנה, בחדר העבודה שלו, המלא עד אפס מקום בספרים.

 

תאמר לנו, במה תלויה הצלחה של אדם, של מוזיקאי בפרט?

הצלחה – זה חלק מהגורל. אתם יודעים, גורל קובע הכל. אפשר לומר שאני “קורבן הגורל”. (צוחק). כאשר סיימתי את לימודיי באקדמיה למוזיקה, בהמלצתו של גיהי קנצ’לי הגעתי לתיאטרון ע”ש שוטה רוסטוולי. אפשר היה רק לחלום על סדרת אירועים כזו. תתארו לכם: לעבוד כמלחין יחד עם סטורוה הגדול. זה רק הגורל. אם לא הפגישה ההיא, כיצד אני יכול לדעת איך היו נראים חיי המקצועיים? זו הייתה הפעם הראשונה, בה הרגשתי אחריות על המוזיקה אותה אני כותב. כשאתה כותב לא רק עבור עצמך, אלא עבור סטורוה והתיאטרון, זו הייתה חוויה חדשה לגמרי עבורי. באותה תקופה יצא לאור ספרו של דז’מאל אג’יאשווילי – תרגום שירה עברית מימי הביניים לשפה הגאורגית, והספר הזה פתח בפניי עולם שלם. פתאום הבנתי מהיכן השורשים שלי. התחלתי לכתוב מוזיקה ייחודית שלא הייתה דומה לאף אחת אחרת. האם אלו לא סימני הגורל?

וכיצד הגורל הוביל אותך לישראל?

חלק מהמשפחה שלנו התגוררה בפלסטינה עוד בשנות ה-20 של המאה הקודמת. שם המשפחה שלהם שונה לסיומת רוסית – ברדנוב, אך בפועל הם היו ברדנשווילי. דרך אגב, אחד מהם הוא גיבור ישראל – ירמיהו ברדנוב. משפחתי התגוררה בגאורגיה, אבל שמרנו על המנהגים והיינו מאוד קרובים לחיים היהודיים. כשהייתי קטן הייתי לוקח מהבית מצה בזמן חג הפסח, ומחלק לחבריי הלא-יהודים. הוריי חשבו לעזוב עוד בשנות ה-70, אבל בסופו של דבר החליטו להשאר. את ההחלטה קיבל אבי – לאחר לבטים רבים, הוא חבט בשולחן באגרופו ואמר: “לא. בינתיים לא נוסעים”. בשנת 1995 בהיותי כבר מלחין מבוגר ואמיד, עזבתי לישראל תוך כדי שאני מקבל את ההחלטה הזו בכוחות עצמי. באותה תקופה אמרו לי שעדיף לנסוע לאירופה, ששם העתיד. אבל אני רציתי לישראל.

ישראל באותה תקופה לא הייתה מדינה מתקדמת למדי בתחום המוזיקה. כיצד אתה יכול לציין את מה שראית בישראל, כאשר הגעת?

ישראל הייתה שונה. גם עכשיו היא כזאת. אבל שוב הגורל עזר לי. לא ניתן להסביר זאת אחרת. הגענו משפחה גדולה, והיינו זקוקים לעבודה. לא הכרתי כמעט אף אחד. הלכתי לעבוד בקיוסק, כדי לשרוד איך שהוא. היום זה יכול להשמע מוזר, אבל באותה תקופה עולים רבים נאלצו לעבוד בעבודות פשוטות כדי להתפרנס. אני כלל וכלל לא מתבייש בכך, אין בזה שום דבר מיוחד. כך עבדתי בקיוסק, למדתי עברית וחשבתי מה לעשות הלאה. ופתאום מגיע לישראל אותו רוברט סטורוה להצגה יחד עם חנוך לוין בתיאטרון הקאמרי. וסטורוה מזמין אותי להיות מלחין של ההצגה הזו “פעורי פה”. אתם יכול לתאר לעצמכם מה זה להיות פתאום בחברתו של חנוך לוין? בקושי ידעתי עברית, ופתאום מצאתי את עצמי מוקף בכל האליטה האינטלקטואלית של ישראל. כך הכל התחיל. הרבה מאוד תלוי גם באדם. אני למשל פתוח להכל. הכל מעניין אותי. מעולם לא דחיתי את השתתפותי בפסטיבלים, תחרויות ומעשייה חברתית… אתם יודעים, כשרק הגענו, רבים מן העולים דיברו בזלזול על רמת האמנות הישראלית. “אין כאן כלום ורק אנחנו נוכל לקדם את המדינה הפרימיטיבית הזו”. אלה כאלה שטויות! עד עכשיו דעות מן הסוג הזה מכעיסות אותי. כשהגעתי, החלטתי שאני צריך ללמוד הכל. התחלתי ללכת להרבה תיאטראות, אופרות וקונצרטים. גיליתי הרבה אמנים ומוזיקאים מפתיעים. לפעמים חזיתי בדברים אשר נראו לי פשוט גאוניים. כמובן, שלא הכל היה נפלא, אבל לומר שישראל פרימיטיבית – לא יכלתי לומר אז, ובוודאי שלא אומר עכשיו.

אתה מתגעגע לגאורגיה?

בוודאי שאני מתגעגע, אבל אני אדם של ההווה ושל עבודתי. אני גר בישראל ועובד עם עמיתיי הגאורגים לעתים קרובות. כתבתי מוזיקה לשלושה סרטים גאורגים של הבמאי גיורגי אובשווילי. בעיקר אני עובד בישראל. לדוגמה, כתבתי את המוזיקה לכל הסרטים של הבמאי הישראלי דובר קוסאשווילי. בנוסף, אני עובד עם התיאטרון הקאמרי, תיאטרון הח’אן, הבימה. כתבתי מוזיקה לכמה סרטי אנימציה… גאורגיה – היא תמיד איתי. אני טיפוס כזה – גאורגי. עם כל הפלוסים והמינוסים. פעם למשל, הלייבל המפורסם “Koch International” הזמין אותי להקלטה בגרמניה. לאחר שסיימנו מנהל החברה הזמין אותי לארוחת ערב. הוא דיבר איתי באנגלית כשעה. הנהנתי, צחקתי, מדי פעם עניתי “יס”. ורק כשהוא ביקש ממני לספר על עצמי, נאלצתי להודות שאני לא כל כך יודע לדבר באנגלית. טיפוס הרפתקני – בחור גאורגי אמיתי. זה הקסם של הגאורגים – הם מאוד פתוחים, כולם שחקנים בטבעם, במובן הטוב של המילה.

הילדים שלך מדברים בגאורגית?

כמובן! הילדים מדברים. יש לי שישה נכדים, והם כבר לא מדברים בגאורגית, אבל זה רק בגלל שהם לא גדלו בבית שלי. אם היו גרים איתי, ועוד איך היו מדברים בגאורגית!

אתה יודע, הרבה צעירים שגדלו במשפחות גאורגיות בישראל, מעדיפים היום להתנתק מהמוצא שלהם, מהיסטוריית המשפחה שלהם. הם מעדיפים להחשיב עצמם כישראלים רגילים. מה אתה חושב על זה?

אתם מבינים, כאשר העולים הגאורגים הראשונים החלו להגיע לישראל, בשנות השבעים, היה להם קשה מאוד לדאוג לעצמם. רבים נאלצו לעסוק במקצועות פשוטים, שלעתים נבדלו מהסטטוס שהיה להם בגאורגיה. אז גם הופיע הדימוי של הישראלי-גאורגי: כובע רחב שוליים, לעתים קרובות נהג מונית, עם מבטא כבד. באותה תקופה הנוער התבייש בכך. אבל הזמנים ההם מזמן חלפו. תסתכלו כיצד פורחת היום הקהילה, כמה מוזיקאים, אמנים ורופאים נפלאים יוצאי גאורגיה יש כיום בארץ. המטבח הגאורגי נהיה אופנתי, מנהגים גאורגיים קיבלו הכרה בקרב כל הישראלים. לפי דעתי, יש הרבה מאפיינים לאומיים של יוצאי גאורגיה אשר עוזרים להם לקבל את אותה הפופולריות: פתיחות, הכנסת האורחים, אהבה לאנשים וחוש הומור. לפעמים אדם אינו יכול לדעת, שחלק מהתכונות שלו קשורות ישירות לאופן בו חינכו אותו במשפחה. אני חושב שלצעירים מן המשפחות הגאורגיות יש המון סיבות להיות גאים במוצא שלהם, בהיסטוריה שלהם, ובמדינה, ממנה הגיעו אבותיהם. זו מדינה נפלאה, אשר הולידה לא מעט כשרונות.